מדוע מצוות ביכורים כה חשובה שבה מתבטאת אהבת הארץ, יראת האלוקים, שמחה בעבודת ה' והקשר עם אבות האומה ומייסדיה, כמו גם תפילה ובקשת השקיפה ממעון קודשך?

אדם שהולך עם כוס משקה ביד ומישהו נתקל בו בטעות, כל תכולת המשקה מהכוס נשפך וניתז לכל עבר. כל מה ששמו ומזגו לתוך הכוס טרם ההתקלה, יוצא החוצה. כך גם במציאות החיים, מה שיש אצלך עמוק בפנים, זה מה שיוצא החוצה. ולכן העולם נחלק לשני סוגי אנשים:

אלו שאם נתקעו ופגעו בהם מבלי משים לב, הם יחלו לשאת נאומי טינה משא ומדון, נראה כאילו הם היו מלאים בכעס והיה צריך רק סיבה לעורר ולהוציא את הכעס בגלל עילה מוצדקת.

ויש את אלו הרגועים והשלווים, חייהם תחת שליטה מלאה מבלי שניתן להוציא אותם מכליהם.

ציווי אמירת תודות והודאות על המסתעף מפרי הביכורים והאדמה עליה גדל, הוא לא רק ציווי פרטי על הפרי, אלא מלמד על דרך חיים לפי היהדות: אדם שבאמת טוב לו בחיים והוא יודע כי הכל בידו ומידו יתברך, תמיד ישמע מפיו דברי שבח והודאה הגם שמדובר בפרי קטן. זה פשוט יוצא ממנו כדבר טבעי כי לכך הוא רגיל, הוא פשוט רגיל לראות טוב, ולהודות.

בדיוק מסיבה זו העלאת הביכורים היא המצווה היחידה שהיו מבטלים את בעלי החנויות ממלאכה, והיו יוצאים ומכבדים את מביאי הביכורים בשירים ומעטרים את פרי הביכורים. בשביל להשתתף בחלק ממהות המצווה שהיא להודות מתוך שמחת חיים אמיתית גם במצווה של מישהו אחר.

מצוות הביכורים היא לא על הפרי אלא כיצד ננהל את החיים שלנו. מצוות ביכורי הפרי היא תוצאה של דרך החיים יהודית שבח, הודאה, שמחה, שלמות וחירות פנימית.

התורה אומרת לנו יסוד חשוב לחיים: לא משנה מה האובייקט, משנה מה היחס שלך לחיים ולאנושות. אדם שהוא שלם עם עצמו ועם עולמו לא יצא ממנו כעס כי זה פשוט לא נמצא שם.

בחיים יש רגעים טובים יותר וטובים יותר יותר, פרשת כי תבוא מלמדת אותנו להוציא אל מחוץ לחיינו את הרגעים שמקטינים אותנו ולהנכיח בחיינו את הרגעים השמחים, וכן לעשות מהם ענין גם אם הם רק ערך פעוט כמו פרי קטן.

בסופו של דבר, אנשים גדולים גדלים מדברים קטנים.